האדם יכול לזכות בישועה רק תחת ניהולו של אלוהים

כנסיית האל הכול יכול | האדם יכול לזכות בישועה רק תחת ניהולו של אלוהים

כולם מרגישים שניהולו של אלוהים מוזר, מאחר שבני אדם חושבים שניהולו של אלוהים לא קשור באדם בשום אופן. הם חושבים שהניהול הזה הוא עבודתו של אלוהים לבדו, שהוא עניינו הפרטי של אלוהים, ועל כן האנושות מגלה אדישות כלפי ניהולו של אלוהים. כך הפכה ישועת האנושות למעורפלת ובלתי ברורה, וכעת היא אינה אלא רטוריקה ריקה מתוכן. על אף שהאדם הולך בעקבות אלוהים כדי לזכות בישועה ולהיווכח ביעד הנפלא, האדם לא מודאג כלל מהאופן שבו אלוהים מבצע את עבודתו. לאדם לא אכפת מה אלוהים מתכנן לעשות ומהו התפקיד שעליו למלא בתוכנית הזו כדי לזכות בישועה. כמה שהדבר טרגי! ישועת האדם היא חלק בלתי נפרד מניהולו של אלוהים ועל אחת כמה וכמה שלא ניתן להפריד בינה לבין תוכניתו של אלוהים. עם זאת, האדם לא מייחס כל חשיבות לניהולו של אלוהים ולכן הוא מתרחק מאלוהים יותר ויותר. כתוצאה מכך, הולך וגדל מספר בני האדם שהופכים לחסידים של אלוהים שאינם יודעים דברים הקשורים הדוקות לישועתו של האדם, כגון מהי הבריאה, מהי האמונה באלוהים, כיצד יש לעבוד את אלוהים וכן הלאה. אם כן, בשלב הזה, עלינו לנהל שיחה על ניהולו של אלוהים כדי שכל חסיד ידע בבירור את חשיבות ההליכה בעקבות אלוהים והאמונה בו. הם גם יוכלו לבחור באופן מדויק יותר את הנתיב שבו עליהם לצעוד במקום ללכת בעקבות אלוהים אך ורק כדי לזכות בברכות, או להימנע מאסון או להצליח.

על אף שאולי הניהול של אלוהים נראה לאדם כדבר עמוק, זהו לא דבר בלתי נתפס עבור האדם, משום שכל עבודתו של אלוהים קשורה בניהול שלו, קשורה בעבודת ישועת האנושות ומתייחסת לחיים, למחייה ולייעודה של האנושות. אפשר לומר שהעבודה שאלוהים מבצע בקרב בני האדם ועל בני האדם היא מעשית ומשמעותית מאוד. האדם יכול לראות אותה, האדם יכול לחוות אותה והיא לא מופשטת בשום אופן. אם האדם לא מסוגל לקבל את כל עבודתו של אלוהים, מהי חשיבותה של העבודה הזו? וכיצד יכול ניהול כזה להוביל לישועת האדם? רבים מחסידיו של אלוהים עסוקים רק בשאלות כיצד לזכות בברכות או להימנע מאסון. ברגע שמוזכרות העבודה והניהול של אלוהים, הם משתתקים ומאבדים כל עניין. הם מאמינים שידיעת התשובות לשאלות המשעממות האלה לא תוביל לצמיחה בחייהם ולא תביא להם כל תועלת, ועל כן אף שהם שמעו מסרים מסוימים באשר לניהולו של אלוהים, הם מתייחסים אליהם כלאחר יד. הם לא רואים בהם דבר מה יקר ערך שיש לקבל וקל וחומר שהם לא מקבלים אותם כחלק מחייהם. לבני אדם כאלה יש מטרה פשוטה מאוד להיותם חסידים של אלוהים – זכייה בברכה – והם עצלים מכדי לטפל בכל דבר שלא קשור למטרה הזו. מבחינתם, האמונה באלוהים כדי לזכות בברכות היא היעד הלגיטימי ביותר ודווקא בכך נעוץ ערכה של אמונתם. הם לא מושפעים על ידי דברים שלא יכולים לסייע להם להשיג את המטרה הזו. זהו מצבם של מרבית בני האדם המאמינים כיום באלוהים. המטרה והמניע שלהם נראים לגיטימיים, מפני שבמקביל לאמונתם באלוהים, הם גם פועלים למען אלוהים, מקדישים את עצמם לאלוהים וממלאים את חובתם. הם מוותרים על נעוריהם, זונחים משפחה וקריירה ואפילו מעבירים שנים בהתעסקויות הרחק מביתם. למען יעדם הסופי, הם משנים את האינטרסים שלהם, משנים את השקפתם על החיים ואפילו משנים את הכיוון שהם מחפשים, אך הם לא יכולים לשנות את מטרת אמונתם באלוהים. הם מתרוצצים למען ניהול האידיאלים האישיים שלהם. ללא קשר לאורכה של הדרך וללא קשר לכמות הקשיים ומכשולים שהם נתקלים בהם בדרכם, הם דבקים במטרותיהם ונותרים עשויים לבלי חת מפני המוות. איזה כוח גורם להם להמשיך להקדיש כך את עצמם? האם זהו מצפונם? האם זהו אופיים הנהדר והאצילי? האם זוהי נחישותם להילחם בכוחות הרשע עד הסוף? האם זוהי אמונתם, שבה הם נושאים עדות על אלוהים מבלי לבקש כל תמורה? האם זוהי נאמנותם, שלשמה הם מוכנים לוותר על הכל כדי למלא את רצון האל? או שמא זוהי רוח מסירותם שבה הם מוותרים תמיד על דרישות אישיות ראוותניות? העובדה שבני אדם שמעולם לא הכירו את עבודת הניהול של אלוהים נותנים כל כך הרבה היא פשוט נס מופלא! לעת עתה, בואו לא נדון בשאלה כמה נתנו בני האדם האלה. לעומת זאת, התנהגותם ראויה מאוד לניתוחנו. פרט ליתרונות הקשורים להם הדוקות, האם ייתכן שיש כל סיבה אחרת לכך שבני האדם האלה, שלעולם לא מבינים את אלוהים, ייתנו לו כל כך הרבה? בכך אנחנו מגלים בעיה שלא זוהתה קודם לכן: הקשר בין האדם ואלוהים הוא קשר של אנוכיות עירומה. זהו קשר בין מעניק הברכות ומקבל הברכות. במילים פשוטות, זהו קשר הדומה לקשר בין עובד ומעביד. העובד עובד רק כדי לקבל את הגמול שהמעביד מעניק לו. בקשר כזה, אין חיבה אלא רק עסקה; אין אהבה הדדית, אלא רק צדקה וחסד; אין הבנה, אלא רק כניעה והטעיה; אין אינטימיות, אלא רק תהום שלא ניתן לגשר עליה. כשהדברים מגיעים למצב כזה, מי יכול לשנות מגמה שכזו מן הקצה אל הקצה? וכמה בני אדם מסוגלים להבין באמת עד כמה נואש הפך הקשר הזה? אני סבור שכשאנשים צוללים אל תוך השמחה שבזכייה בברכות, איש מהם לא מסוגל לדמיין עד כמה קשר כזה עם אלוהים הוא מביך ומכוער.

הדבר העצוב ביותר באמונה של האנושות באלוהים הוא שהאדם מקיים ניהול משל עצמו בתוך עבודתו של אלוהים ומזלזל בניהולו של אלוהים. הכישלון הגדול ביותר של האדם טמון באופן שבו, בד בבד עם שאיפתו להתמסר לאלוהים ולעבוד אותו, האדם בונה לעצמו את ייעודו האידיאלי תוך חישוב האופן שבו יוכל לזכות בברכה הגדולה ביותר ובייעוד הטוב ביותר. גם אם בני אדם מבינים עד כמה הם מעוררי רחמים, מלאי שנאה ועלובים, כמה מהם מוכנים לזנוח בקלות את האידיאלים והתקוות שלהם ולוותר עליהם? ומי מסוגל לעצור את עצמו מלכת ולהפסיק לחשוב רק על עצמו? אלוהים זקוק לאלה שישתפו איתו פעולה הדוקות וישלימו את הניהול שלו. נחוצים לו בני האדם שיקדישו את שכלם וגופם לעבודת הניהול שלו כדי להתמסר לו. הוא לא זקוק לבני אדם שיושיטו את ידם ויתחננו אליו בכל יום, ועל אחת כמה וכמה הוא לא זקוק לבני אדם הנותנים מעט ואז מצפים לקבל גמול עבור הטובה הזו. אלוהים מתעב את בני האדם התורמים תרומה קטנה ולאחר מכן נחים על זרי הדפנה. הוא שונא את בני האדם קרי הדם המתמרמרים על עבודת הניהול שלו ורק רוצים לדבר על העלייה לשמיים ועל זכייה בברכות. הוא מתעב אף יותר את בני האדם המנצלים את ההזדמנות שהעניקה להם העבודה שהוא עושה לשם ישועת האנושות. זאת מפני שלבני האדם האלה מעולם לא היה אכפת מה אלוהים מייחל להשיג ולרכוש באמצעות עבודת הניהול שלו. הם רק עסוקים בשאלה כיצד הם יכולים לנצל את ההזדמנות שהעניקה להם עבודתו של אלוהים כדי לזכות בברכות. הם אדישים כלפי לבו של אלוהים, משום שכל עיסוקם הוא בעתיד ובגורל האישי שלהם עצמם. בני האדם המתמרמרים על עבודת הניהול של אלוהים ושאין להם כל עניין ברצונו של אלוהים ובאופן שבו הוא מושיע את האנושות, עושים מה שמסב להם הנאה ללא כל קשר לעבודת הניהול של אלוהים. אלוהים לא מנציח את התנהגותם, לא מאשר אותה, וקל וחומר שהוא לא מביט עליה בעין יפה.

כמה יצורים חיים ומתרבים במרחבים העצומים של התבל, מצייתים שוב ושוב לחוק החיים ודבקים בכלל אחד קבוע. כל מי שמת לוקח איתו את הסיפורים של כל מי שחיי, וכל מי שחיי חוזר על אותה היסטוריה טרגית של כל מי שמת. על כן, חזקה על האנושות לשאול את עצמה: מדוע אנו חיים? ומדוע אנו צריכים למות? מי שולט בעולם הזה? ומי ברא את האנושות הזו? האם אמא אדמה באמת בראה את האנושות? האם האנושות באמת שולטת בגורלה שלה? ... מזה אלפי שנים, האנושות שואלת את השאלות האלה פעם אחר פעם. למרבה הצער, ככל שהאנושות רודפת את השאלות האלה יותר, כך היא צמאה יותר למדע. המדע מספק סיפוק קצר והנאה זמנית של בשר ודם, אך בהחלט לא די בו לחלת את האנושות מהבידוד, מהבדידות, ומהאימה וחוסר האונים שהיא בקושי מסווה, השורים בעומק נשמתה. האנושות רק משתמשת בידע מדעי שניתן לראות בעין בלתי מזוינת ושהמוח יכול לתפוס כדי לשכך את לבה הדואב. עם זאת, ידע מדעי שכזה לא יכול למנוע מהאנושות מלחקור תעלומות. האנושות לא יודעת מי הריבון על כל הדברים בתבל, וקל וחומר שהיא לא יודעת מה ראשיתה ועתידה של האנושות. האנושות רק חיה תחת החוק הזה בעל כורחה. איש לא יכול להימלט ממנו ואיש לא יכול לשנות אותו, מאחר שבכל צבא השמים, ישנו רק אחד החי מעולם ועד עולם והמחזיק בריבונות על הכל. הוא האחד שהאדם מעולם לא ראה, שהאנושות מעולם לא הכירה, שהאנושות מעולם לא האמינה בקיומו, אך הוא האחד שנפח נשמת חיים באבות האנושות והעניק לאנושות חיים. הוא האחד שמקיים ומזין את האנושות לשם קיומה, ומכוון את האנושות עד היום. יתר על כן, בו לבדו תלויה האנושות לשם הישרדותה. הוא מחזיק בריבונות על הכל ומושל בכל היצורים החיים בתבל. הוא פוקד על ארבע העונות, והוא זה שמזמן את הרוח, את הכפור, את השלג ואת הגשם. הוא מעניק לאנושות את אור השמש וגורם לבואו של הלילה. הוא שפרס את השמים ואת הארץ, סיפק לאדם את ההרים, את האגמים ואת הנהרות ואת כל היצורים החיים שבתוכם. מעשיו נמצאים בכל מקום, עוצמתו נמצאת בכל מקום, חוכמתו נמצאת בכל מקום וסמכותו נמצאת בכל מקום. כל אחד מהחוקים והכללים האלה הם ההתגלמות של מעשיו, וכל אחד מהם חושף את חוכמתו ואת סמכותו. מי יכול לפטור את עצמו מריבונותו? ומי יכול להשתחרר מתכנוניו? הכל קיים תחת מבטו ויתרה מכך, הכל חי תחת ריבונותו. עוצמתו ומעשיו לא מותירים לאנושות ברירה אלא להכיר בעובדה שהוא אכן קיים והוא הריבון על הכל. אין מלבדו כל דבר היכול לפקוד על התבל, וקל וחומר שאין כל דבר היכול לקיים את האנושות ללא מנוח. ללא קשר לשאלה אם אתם מסוגלים לזהות את מעשי האל, ובלי קשר לשאלה אם אתם מאמינים בקיומו של אלוהים, אין ספק שגורלכם הוא נתון לקביעתו של אלוהים, ואין ספק שאלוהים תמיד יחזיק בריבונות על הכל. קיומו וסמכותו לא מותנים בשאלה אם האדם יכול להכיר ולתפוס אותם. רק הוא יודע את עברו של האדם, את ההווה שלו ואת עתידו, ורק הוא יכול לקבוע את גורל האנושות. בין אם אתם מסוגלים לקבל את העובדה הזאת ובין אם לא, בקרוב האנושות תהיה עדה לכל זאת במו עיניה, וזו העובדה שאלוהים יממש במהירה. האנושות חיה ומתה תחת עינו הפקוחה של אלוהים. האנושות חיה כתוצאה מניהולו של אלוהים, וכשעיניה נעצמות בפעם האחרונה, גם זה קורה כתוצאה מאותו ניהול. פעם אחר פעם, האדם בא והולך, הלוך ושוב. ללא יוצא מן הכלל, כל זה חלק מריבונותו ותכנונו של אלוהים. ניהולו של אלוהים תמיד צועד קדימה והוא מעולם לא חדל. הוא יגרום לאנושות להיות מודעת לקיומו, לבטוח בריבונותו, לחזות במעשיו ולשוב אל מלכותו. זוהי תוכניתו, וזו העבודה שהוא מבצע כבר אלפי שנים.

עבודת הניהול של אלוהים החלה בבריאת העולם, והאדם הוא עיקר העבודה הזו. אפשר לומר שבריאת הכל בידי אלוהים נעשתה למען האדם. מאחר שעבודת הניהול שלו מתפרסת על פני אלפי שנים ולא בוצעה תוך דקות או שניות ספורות, או כהרף עין או במשך שנה או שנתיים, היה עליו לברוא דברים נוספים שהיו נחוצים לשם הישרדותו של האדם, כגון השמש, הירח, כל מיני יצורים חיים ומזון וסביבת חיים עבור האנושות. זו הייתה תחילת ניהולו של אלוהים.

לאחר מכן, אלוהים העביר את האנושות לידי השטן. האדם חי בתחומו של השטן, והדבר הוביל בהדרגה לעבודת האל בעידן הראשון: הסיפור של עידן החוק... במהלך כמה אלפי שנים בעידן החוק, האנושות התרגלה להכוונה של עידן החוק, והיא החלה להתייחס אליה בקלות ראש ועזבה בהדרגה את השגחתו של אלוהים. על כן, במקביל לדבקותה בחוק, היא גם עבדה אלילים וביצעה מעשים רעים. היא נותרה ללא ההגנה של יהוה וחיה את חייה רק לפני המזבח בבית המקדש. למעשה, עבודת האל נטשה אותה כבר מזמן ועל אף שבני ישראל עוד דבקו בחוק וקראו בשם יהוה, ואפילו האמינו בגאווה שרק הם עמו של יהוה והם נבחריו של יהוה, כבוד האל נטש אותם חרישית...

כשאלוהים מבצע את עבודתו, הוא תמיד עוזב בשקט מקום אחד בעודו מבצע חרש את העבודה החדשה שהוא מתחיל במקום אחר. כל זה נראה לא יאמן לבני האדם, שהפכו לקהי חושים. בני האדם תמיד הוקירו את הישן והתייחסו לחדש ולבלתי מוכר בעוינות או ראו בו מטרד. לכן מבין כל הדברים, האדם הוא האחרון שיודע על כל עבודה חדשה שאלוהים מבצע, מראשית ועד תכלית.

כפי שהיה תמיד, לאחר עבודתו של יהוה בעידן החוק, אלוהים החל בעבודתו החדשה של השלב השני: ללבוש בשר ודם, להתגלם כאדם לפרק זמן של עשר או עשרים שנים, ולשאת את דבריו ולבצע את עבודתו בקרב מאמינים. אולם ללא יוצא מן הכלל, איש לא ידע זאת, ורק מספר קטן של בני אדם הכיר בכך שהוא אלוהים שהפך לבשר ודם, לאחר שהאדון ישוע מוסמר אל הצלב וקם לתחייה. באופן בעייתי הופיע אדם אחד בשם פאולוס שלקח על עצמו את תפקיד אויבו המר של אלוהים. גם לאחר שהוא הוכה והפך לשליח, אופיו הישן של פאולוס לא השתנה, והוא כתב אגרות רבות. למרבה הצער, דורות מאוחרים יותר התייחסו לאגרות שלו כאל דברי האל שיש להפיק מהם הנאה, עד כדי כך שהם נכללו בברית החדשה ובלבלו בינם לבין הדברים שאלוהים אמר. זוהי באמת חרפה גדולה מאז ראשית כתיבתם של כתבי הקודש. והאם הטעות הזו לא נבעה מטיפשותו של האדם? בני האדם לא ידעו כלל שבכתבי עבודתו של אלוהים בעידן החסד, אין מקום לאגרות וכתבים רוחניים של האדם המתחזים לעבודתו ולדבריו של אלוהים. אך זוהי סטייה מהנושא, ולכן בואו נחזור לנושא המקורי שלנו. ברגע שהשלב השני של עבודת האל הושלם – לאחר הצליבה – הושלמה עבודתו של אלוהים לגאול את האדם מחטאיו (כלומר, השבת האדם מידיו של השטן). לכן מאותו רגע ואילך, היה על האנושות רק לקבל את האדון ישוע כמושיע, כדי שחטאיה ייסלחו. באופן כללי, חטאי האדם כבר לא היוו מכשול לזכייתו בישועה ולבואו בפני אלוהים, והם כבר לא היו הדבר שבאמצעותו השטן מאשים את האדם. זאת משום שאלוהים עצמו ביצע עבודה אמיתית, הפך לדמותו ולניסיונו של בני האדם החוטאים הבשר והדם, ואלוהים עצמו היה קורבן המנחה של החטאים. כך האדם ירד מהצלב, נגאל וזכה בישועה בזכות בשרו ודמו של אלוהים, דמות בני האדם החוטאים הבשר והדם. על כן, לאחר שהאדם נפל בשבי השטן, הוא התקרב בצעד אחד לקבלת ישועה בפני אלוהים. כמובן, השלב הזה של העבודה היה ניהולו של אלוהים, שהיה שלב אחד מעל לעידן החוק וברמה מעמיקה יותר מעידן החוק.

זהו ניהולו של אלוהים: למסור את האנושות לשטן – את האנושות שלא יודעת מהו אלוהים, מהו הבורא, כיצד לעבוד את אלוהים ומדוע יש להתמסר לאלוהים – ולתת יד חופשית לשחיתות של השטן. לאחר מכן, צעד אחר צעד, אלוהים משחרר את האדם מידי השטן, עד שהאדם עובד את אלוהים באופן מלא ודוחה את השטן. זהו הניהול של אלוהים. כל זה נשמע כמו סיפור מיתי ונראה תמוה. בני אדם מרגישים שזה כמו סיפור מיתי, וזאת מפני שאין להם שמץ של מושג כמה דברים קרו לאדם במהלך מספר אלפי השנים האחרונות, וקל וחומר שהם לא יודעים כמה סיפורים התרחשו ברחבי התבל הזו. ויתרה מכך, זאת משום שהם לא יכולים להעריך את העולם המדהים יותר, את העולם המאיים יותר, הקיים מעבר לעולם החומרי, שעיני בן-התמותה שלהם מונעות מהם לראות. הדבר מרגיש לאדם כבלתי נתפס, וזאת מפני שהאדם לא מבין כלל את חשיבותה של ישועת האל את האנושות ואת חשיבותה של עבודת הניהול של אלוהים, והוא לא תופס את האופן שבו אלוהים רוצה שהאנושות תיראה בסופו של דבר. האם זו אנושות הקרובה לאדם וחווה, שהשטן לא השחית אותה? לא! ניהולו של אלוהים נעשה כדי לזכות בקבוצת בני אדם העובדים את אלוהים ומתמסרים לו. השטן השחית את האנושות הזו, אך היא כבר לא רואה בשטן אב. היא מזהה את פרצופו המכוער של השטן, ודוחה אותו ומתייצבת בפני אלוהים כדי לקבל מידיו שיפוט וייסורים. היא יודעת מה מכוער, וכיצד הוא עומד בניגוד למה שקדוש, והיא מכירה בגדולתו של אלוהים וברוע של השטן. אנושות כזו לא תעבוד עוד למען השטן ולא תעבוד את השטן, ולא תקדש את השטן. זאת מפני שזוהי קבוצת בני אדם שכבר נפלו באמת בנחלת האל. זוהי חשיבותו של ניהול האנושות בידי אלוהים. במהלך עבודת ניהולו של אלוהים בעת הזאת, האנושות היא מושא השחתתו של השטן ובמקביל לכך היא גם מושא ישועתו של אלוהים, וכן התוצר עליו נאבקים אלוהים והשטן. במקביל לביצוע עבודתו, אלוהים משחרר את האדם בהדרגה מידי השטן וכך האדם מתקרב יותר ויותר לאלוהים...

ואז הגיע עידן המלכות, שהוא שלב מעשי יותר של עבודה, אך הוא גם השלב שהאדם הכי מתקשה לקבל. זאת משום שככל שהאדם מתקרב יותר אל אלוהים, כך מטהו של אלוהים מתקרב יותר אל אדם, וכך פני האל מופיעות בפני האדם ביתר בהירות. בעקבות גאולת האנושות, האדם חוזר באופן רשמי למשפחת האל. האדם חשב שכעת הגיע הזמן להנאה, אך הוא נתון למתקפה חזיתית של אלוהים שאיש מעולם לא ניבא. מתברר שזוהי הטבילה שאנשי האל צריכים "ליהנות" ממנה. תחת טיפול שכזה, לבני אדם אין ברירה אלא לעצור ולחשוב לעצמם, "אני השה שהיה אבוד במשך שנים רבות, שאלוהים השקיע כל כך הרבה כדי לקנות אותו בחזרה. אם כן, מדוע אלוהים מתייחס אליי כך? האם זוהי דרכו של אלוהים לצחוק עליי ולחשוף אותי?" ... בחלוף השנים, האדם הפך לרפה, משחווה את מצוקת הזיכוך והייסורים. על אף שהאדם איבד את ה"כבוד" וה"רומנטיקה" של ימים עברו, הוא החל להבין באופן לא מודע את אמת היותו אדם והחל להעריך את שנות מסירותו של אלוהים לישועת האנושות. האדם מתחיל אט-אט לתעב את הבהמיות שלו עצמו. הוא מתחיל לשנוא את פראיותו, את כל אי-ההבנות שלו עם אלוהים ואת הדרישות הבלתי סבירות שהוא מציב לאלוהים. לא ניתן להשיב את הזמן לאחור, אירועי העבר הופכים לזיכרונות המצערים של האדם, ודבריו ואהבתו של אלוהים הופכים לכוח המניע בחיים החדשים של האדם. פצעי האדם נרפאים עם כל יום שעובר, כוחו שב אליו והוא קם ומביט בפני האל הכול יכול... ואז הוא מגלה שאלוהים תמיד היה לצדו ושחיוכו וארשת פניו היפהפייה עדיין מרגשים כל כך. לבו עדיין מלא בדאגה לאנושות שברא, וידיו עדיין חמות וחזקות כפי שהיו בראשית. האדם כאילו חזר לגן עדן, אלא שהפעם האדם לא מקשיב יותר לפיתוייו של הנחש וכבר לא דוחה את יהוה. האדם כורע ברך בפני אלוהים, מרים את מבטו אל פניו המחייכות של אלוהים, ומעלה את הקורבן המנחה היקר לו מכל – הו! אדוניי, אלוהיי!

האהבה והחמלה של אלוהים מחלחלים אל תוך כל פרט ופרט של עבודת הניהול שלו, ובין שבני אדם מסוגלים להבין את כוונותיו הטובות של אלוהים ובין שלא, הוא בכל זאת מבצע ללא לאות את העבודה שבכוונתו להשלים. ללא קשר לשאלה עד כמה בני אדם מבינים את ניהולו של אלוהים, כולם יכולים להעריך את היתרונות והסיוע בעבודה שאלוהים עושה. אולי לא חשתם כיום כלל באהבה או בחיים שאלוהים סיפק לכם, אך כל עוד לא תנטשו את אלוהים ולא תוותרו על נחישותכם לחפש את האמת, תמיד יבוא יום שבו חיוכו של אלוהים יתגלה לכם. זאת מפני שמטרת עבודת הניהול של אלוהים היא להשיב אליו את האנושות המצויה בתחומו של השטן, ולא לנטוש את האנושות שהשטן השחית ואשר מתנגדת לאלוהים.

הדברים הובעו ב-23 בספטמבר, 2005

מתוך 'הדבר מופיע בבשר'

הברק ממזרח, כנסיית האל הכול יכול נוסדה בעקבות הופעתו ועבודתו של האל הכול יכול, הביאה השנייה של ישוע אדוננו, המשיח של אחרית הימים. החברים בכנסייה הם אלה המקבלים את עבודתו של האל הכול יכול באחרית הימים, והנכבשים וניצלים באמצעות דבריו. האל הכול יכול ייסד את הכנסייה לבדו והוא שמנהיג אותה כרועה. היא במפורש לא נוסדה על ידי אדם. המשיח הוא האמת, הדרך והחיים. צאנו של אלוהים שומעות בקולו של אלוהים. כל עוד תקראו את דברי האל הכול יכול, תבינו שאלוהים אכן הופיע.