ביום הרביעי, נוצרים עונות השנה, הימים והשנים של האנושות, כשאלוהים מפעיל את סמכותו פעם נוספת
הבורא הגשים את תוכניתו בעזרת דבריו, וכך העביר את שלושת הימים הראשונים של תוכניתו. במהלך שלושת הימים האלה, לא נראה אלוהים כשהוא טורח או מתעייף; להפך, הוא העביר שלושה ימים נפלאים מתוכניתו, והגשים את היוזמה הנהדרת של שינוי העולם מקצה לקצה. עולם חדש לגמרי הופיע מול עיניו והתמונה היפהפייה שהיתה חתומה בתוך מחשבותיו, נחשפה לבסוף חלק אחר חלק, בדברי אלוהים. הופעתו של כול דבר חדש היתה דומה ללידת תינוק בן יומו, והבורא התענג על התמונה שהיתה בעבר במחשבותיו, אך כעת הופחו בה חיים. בעת הזו, זכה לבו לשביב של שביעות רצון, אך תוכניתו רק החלה. כהרף עין, הגיע יום חדש – ומה היה הדף הבא בתוכניתו של הבורא? מה הוא אמר? וכיצד הפעיל את סמכותו? ויחד עם זאת, אילו דברים חדשים באו לעולם חדש זה? בעקבות הנחיית הבורא, נופל מבטנו על היום הרביעי של בריאת כול הדברים על ידי אלוהים, יום שהיה עוד התחלה חדשה. מובן שבעיני הבורא, היה זה ללא ספק עוד יום נפלא, ועוד יום בעל חשיבות עליונה לאנושות של ימינו. היה זה כמובן יום רב ערך לאין שיעור. במה היה נפלא, במה היה כה חשוב, ובמה היה רב ערך לאין שיעור? הבה נאזין תחילה לדברים שנאמרו על ידי הבורא...
"ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ולשנים. והיו למאורת ברקיע השמים להאיר על הארץ ויהי כן"(בראשית א' 14-15). היתה זו הפעלה נוספת של סמכות אלוהים, שהופגנה על ידי הברואים, בעקבות בריאת היבשה והצמחים שעליה על ידו. לאלוהים היתה פעולה זו קלה באותה המידה, מפני שלאלוהים יש עוצמה שכזו; אלוהים עומד בדבריו, ודבריו מתגשמים. אלוהים ציווה על מאורות להופיע בשמיים, ומאורות אלה לא רק זרחו בשמיים ועל פני הארץ, אלא אף שימשו כסימנים ליום ולילה, לעונות השנה, לימים ולשנים. בדרך זו, בשעה שאלוהים אמר את דבריו, כול מעשה שאלוהים רצה להגשים, התממש בהתאם לכוונת אלוהים ובאופן שנקבע על ידי אלוהים.
המאורות שבשמיים הם חומר ברקיע, שיכול להקרין אור; הם יכולים להאיר את השמיים, את הארץ ואת הימים. הם מסתובבים בהתאם לקצב ולתדירות שעליהם ציווה אלוהים, ומאירים פרקי זמן שונים על הארץ, וכך מחזורי הסיבוב של המאורות גורמים ליום וללילה להיווצר במזרח הארץ ובמערבה, והם אינם רק סימנים ליום ולילה, אלא גם מסמנים דרך מחזורים שונים אלה את החגים והמועדים המיוחדים השונים של האנושות. הם ההשלמה והליווי המושלמים לארבע העונות – אביב, קיץ, סתיו וחורף – שנוצרו על ידי אלוהים ושיחד עמן משמשים המאורות סימנים קבועים ומדויקים למחזורי הירח, לימים ולשנים של האנושות. אף שרק לאחר הגעת החקלאות החלה האנושות להבין את ההפרדה בין מחזורי הירח, הימים והשנים הנגרמת על ידי המאורות שברא אלוהים, ולפגוש בה, למעשה מחזורי הירח, הימים והשנים שהאדם מבין היום, החלו להיווצר זה מכבר, ביום הרביעי לבריאתם של כול הדברים על ידי אלוהים, וכך גם המחזורים המתחלפים של האביב, הקיץ, הסתיו והחורף, אשר נחווים על ידי האדם, החלו זה מכבר, ביום הרביעי לבריאתם של כול הדברים על ידי אלוהים. המאורות שברא אלוהים אפשרו לאדם להבחין באופן סדיר, מדויק וברור בין לילה ליום, למנות את הימים ולעקוב בבירור אחר מחזורי הירח והשנים. (ביום הירח המלא הושלם חודש אחד, ומתוך כך ידע האדם כי אורם של המאורות מתחיל מחזור חדש; ביום חצי הירח הושלמה מחצית החודש, וכך ידע האדם שהחל מחזור ירח חדש, ומתוך כך ניתן היה להסיק כמה ימים ולילות יש במחזור ירח, כמה מחזורי ירח יש בעונה וכמה עונות יש בשנה, והכל הוצג באופן סדיר). וכך יכול היה האדם לעקוב בקלות אחר מחזורי הירח, הימים והשנים שסומנו על ידי סיבוב המאורות. משלב זה והלאה, האנושות וכול הדברים חיו באופן לא מודע בתוך החילופים הסדירים בין לילה ליום וחילופי העונות, שנוצרו על ידי סיבוב המאורות. זו היתה משמעות בריאת המאורות ביום הרביעי על ידי הבורא. בדומה לכך, מטרותיה ומשמעותה של פעולה זו של הבורא היו עדיין בלתי נפרדות מסמכותו ומעוצמתו. וכך, המאורות שברא אלוהים והערך שעתידים היו להביא במהרה לאדם, היו צעד מבריק נוסף בהפעלת סמכותו של הבורא.
בעולם חדש זה, שבו האנושות טרם הופיעה, הכין הבורא ערב ובוקר, את הרקיע, את הארץ והימים, דשא, עשב ועץ פרי למינו ואת המאורות, עונות השנה, הימים והשנים למען החיים החדשים שעתיד היה לברוא בקרוב. סמכותו ועוצמתו של הבורא באו לידי ביטוי בכול דבר חדש שברא ודבריו והישגיו התרחשו בו-זמנית, ללא כול אי-התאמה, ולו הקלה ביותר וללא כל הפוגה, ולו הקלה ביותר. הופעתם ולידתם של כול הדברים החדשים האלה היתה הוכחה לסמכותו ועוצמתו של הבורא: הוא עומד בדבריו ודבריו מתגשמים, ומה שמתגשם נמשך לנצח. עובדה זו לא השתנתה מעולם: כך היה בעבר, כך היום וכך יהיה לנצח נצחים. כשאתם מתבוננים פעם נוספת במילים האלה שבכתבי הקודש, האם אתם חשים כי הן חדשות ורעננות? האם ראיתם תוכן חדש וגיליתם תגליות חדשות? הסיבה לכך היא שמעשי הבורא העירו את לבבותיכם, הנחו בכם את כיוון הידע על סמכותו ועוצמתו, פתחו בפניכם את הדלת להבנת הבורא, ומעשיו וסמכותו העניקו חיים למילים אלה. וכך, במילים האלה ראה האדם ביטוי אמיתי וחי לסמכות הבורא, היה עד באמת לעליונותו של הבורא וחזה במהותן יוצאת הדופן של סמכות הבורא ועוצמתו.
סמכות הבורא ועוצמתו יוצרות נסים בזה אחר זה, הוא מושך אליו את תשומת לב האדם ולאדם אין ברירה אלא להביט, מרותק למעשים המדהימים שנולדו מתוך הפעלת סמכותו. עוצמתו הבלתי רגילה מביאה לתענוגות בזה אחר זה, והאדם נותר כשהוא מסנוור מרוב אושר ונשימתו נעתקת מרוב הערצה, הוא מוכה יראה, ומריע; זאת ועוד, האדם נרגש באופן נראה לעין, ומתעוררים בו כבוד, הערצה והתקשרות. לסמכותו ולמעשיו של הבורא יש השפעה רבה על רוח האדם והם מטהרים אותה, יתרה מזאת, הם משביעים את רוח האדם. כול אחת ממחשבותיו, כול אחת מאמירותיו וכול התגלות של סמכותו, היא יצירת מופת בין כול הדברים, ויוזמה נהדרת הראויה ביותר לנאורות וידע מצד האנושות שנבראה. כאשר אנו מונים כול ברייה שנולדה מתוך דברי הבורא, רוחנו נמשכת אל פלא סמכותו של אלוהים, ואנו מוצאים את עצמנו כשאנו הולכים בעקבות הבורא אל עבר היום הבא: היום החמישי לבריאתם של כול הדברים על ידי אלוהים.
הבה נמשיך לקרוא בכתבי הקודש, פסוק אחר פסוק, כשאנו מתבוננים במעשים נוספים ממעשי אלוהים.
ביום החמישי, צורות החיים השונות והמגוונות מפגינות את סמכות הבורא בדרכים שונות
בכתבי הקודש נאמר, "ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים. ויברא אלהים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם ואת כל עוף כנף למינהו וירא אלהים כי טוב" (בראשית א' 20-21). כתבי הקודש מספרים לנו בבירור כי ביום הזה, ברא אלוהים את השרצים שבמים והעופות שבשמיים, כלומר הוא ברא את הדגים והעופות השונים וסיווג כול אחד מהם על פי מינו. בדרך זו, הועשרו הארץ, השמיים והמים על ידי בריאת אלוהים...
בשעה שנאמרו דברי אלוהים, התעוררו בן-רגע חיים חדשים, כול יצור חי בצורתו השונה, בעיצומם של דברי הבורא. הם באו לעולם כשהם נדחפים למצוא את מקומם, קופצים, משתובבים מרוב שמחה... דגים בכול צורה וגודל שחו במים, רכיכות מכול מין צמחו מתוך החולות, יצורים בעלי קשקשים, קונכיות, וחסרי חוליות, צמחו ועלו בחיפזון בצורות שונות, גדולים או קטנים, ארוכים או קצרים. כך גם החלו לצמוח במהירות מינים שונים של אצות, כשהם מתנודדים לפי תנועת יצורי המים השונים, נעים בגלים, מסעירים את המים העומדים, כאילו לומר להם: התעוררו! הביאו את חבריכם! כי לעולם לא תהיו שוב לבד! מן הרגע שבו הופיעו במים היצורים החיים השונים שנבראו על ידי אלוהים, כול יצור חי חדש הביא עמו חיוניות למים שהיו שקטים במשך זמן כה רב, ובישר על עידן חדש... משלב זה והלאה, הם התרפקו זה על זה ואירחו זה לזה חברה, ולא הבחינו בין איש לרעהו. המים התקיימו למען היצורים שבהם והזינו כל יצור חי ששכן בתוכם, וכול יצור חי התקיים למען המים, בזכות ההזנה שבהם. כול אחד מהם העניק חיים לאחר ויחד עם זאת ובאותו אופן, העיד כול אחד מהם על הפלא והגדולה שבבריאת הבורא ועל עוצמת סמכותו של הבורא, שאין למעלה ממנה...
כפי שהים לא היה עוד שקט, כך החלו החיים למלא גם את השמיים. עופות, גדולים וקטנים, התעופפו בזה אחר זה אל השמיים מן האדמה. בשונה מיצורי הים, היו להם כנפיים ונוצות שכיסו את גופם הדק והחינני. הם נופפו בכנפיהם, כשהם מציגים בגאווה ובהתנשאות את כסות הנוצות היפהפייה שלהם ואת תפקודיהם וכישוריהם המיוחדים, שהוענקו להם על ידי הבורא. הם המריאו בחופשיות והתעופפו במיומנות בין השמיים לארץ, מעבר לערבות עשב ויערות... הם היו יקירי האוויר, הם היו יקירי כול הדברים. במהרה, יהיו לחוליה המקשרת בין השמיים לארץ ויעבירו את המסרים לכול הדברים... הם שרו, הם התעופפו בשמחה במרחב, הם הביאו תרועות, צחוק ונמרצות לעולם הזה, שהיה ריק בעבר... בעזרת שירתם הבהירה והמלודית, בעזרת המלים שבלבם, הם היללו את הבורא על החיים שהוענקו להם. הם רקדו בעליזות כדי להפגין את השלמות והפלא שבבריאתו של הבורא, ועתידים היו להקדיש את כול חייהם כדי לשמש עדות לסמכות הבורא, דרך החיים המיוחדים שהעניק להם...
בין אם היו במים או בשמיים, במצוות הבורא, התקיים שפע זה של יצורים חיים בתצורות השונות של החיים, ובמצוות הבורא, הם התקבצו יחד על פי מיניהם – והחוק הזה, הכלל הזה, לא ניתן היה לשינוי על ידי ברייה כלשהי. מעולם הם לא העזו להרחיק לכת מעבר לגבולות שנקבעו להם על ידי הבורא ואף לא היו מסוגלים לכך. כפי שציווה הבורא, הם חיו והתרבו ונשמעו בקפידה למהלך החיים ולחוקים שנקבעו למענם על ידי הבורא ונשמעו במודע לפקודותיו שלא נאמרו ולמצוות ולהוראות השמיימיות שנתן להם, עד עצם היום הזה. הם שוחחו עם הבורא בדרכם המיוחדת, הגיעו להבנה של משמעות הבורא ונשמעו למצוותיו. אין בהם ולו אחד שהפר אי-פעם את סמכות הבורא, וריבונותו ומצוותו עליהם הופעלו במחשבותיו. לא נאמרו מילים, אלא הסמכות שהיתה ייחודית לבורא שלטה בכול הדברים בשתיקה, שלא היה לה תפקוד של שפה ושהיתה שונה מהאנושות. הפעלת סמכותו בדרך מיוחדת זו אילצה את האדם לרכוש ידע חדש ולתת פרשנות חדשה לסמכותו הייחודית של הבורא. כאן, עלי לומר לכם כי ביום החדש הזה, הפעלת סמכותו של הבורא הדגימה פעם נוספת את ייחודיותו של הבורא.
כעת, הבה נתבונן בפסוק האחרון שבקטע זה מכתבי הקודש: "וירא אלוהים כי טוב". מהי לדעתכם משמעות הדבר? רגשותיו של אלוהים מתבטאים בדברים אלה. אלוהים צפה בכול הדברים שברא כשהם מתהווים ועומדים על כנם בזכות דבריו, ומתחילים להשתנות בהדרגה. בעת הזו, האם אלוהים היה שבע רצון מן הדברים השונים שיצר בעזרת דבריו ומן המעשים השונים שהגשים? התשובה היא "וירא אלוהים כי טוב". מה אתם רואים כאן? מה מייצג המשפט "וירא אלוהים כי טוב"? מה הוא מסמל? משמעותו היא כי לאלוהים היו העוצמה והחוכמה להגשים את אשר תכנן והכתיב, להגשים את המטרות שהתכוון להגשים. כשאלוהים השלים כול אחת מהמשימות, האם חש חרטה? התשובה היא עדיין, "וירא אלוהים כי טוב". במלים אחרות, לא זו בלבד שהוא לא חש חרטה, אלא הוא היה שבע רצון. מהי משמעות הדבר, שהוא לא חש חרטה? משמעות הדבר היא שתוכניתו של אלוהים הינה מושלמת, שעוצמתו וחוכמתו הינן מושלמות ושרק בסמכותו ניתן להגיע לשלמות שכזו. כשהאדם מבצע משימה, האם ביכולתו לראות כי היא טובה, בדומה לאלוהים? האם דבר כלשהו שהאדם עושה יכול להגיע לשלמות? האם ביכולתו של האדם להשלים דבר-מה פעם אחת ולנצח נצחים? כפי שאומר האדם, "דבר אינו מושלם, רק טוב יותר", דבר ממה שהאדם עושה אינו יכול להגיע לשלמות. כשאלוהים ראה שכול הדברים שהוא עשה והגשים הם טובים, כול דבר שנעשה על ידי אלוהים נקבע על פי דבריו, כלומר כאשר "וירא אלוהים כי טוב", כול הדברים שיצר קיבלו צורה סופית, סווגו על פי מינם וקיבלו מעמד, מטרה ותפקוד קבועים, פעם אחת ולנצח נצחים. זאת ועוד, תפקידם בין כול הדברים והמסע שעליהם לעבור במהלך ניהול כול הדברים על ידי אלוהים, נקבעו כבר על ידי אלוהים ולא היו ניתנים לשינוי. זה היה החוק השמיימי שקבע הבורא לכול הדברים.
"וירא אלוהים כי טוב", מילים פשוטות אלה, שאין מעריכים אותן די הצורך, שמתעלמים מהן פעמים כה רבות, הן דברי החוק השמיימי והצו השמיימי שקבע אלוהים לכול הברואים. הן התגלמות נוספת של סמכות הבורא, מעשית יותר ועמוקה יותר. דרך דבריו, הבורא לא רק הצליח להשיג את כול אשר התכוון להשיג ולהגשים את כול אשר התכוון להגשים, אלא אף הצליח לשלוט במו ידיו בכול אשר ברא, בכול הדברים שיצר בסמכותו, ויתרה מזאת, הכול היה שיטתי וסדיר. כול הדברים אף חיו ומתו על פי דבריו, ויתרה מזאת, על פי סמכותו התקיימו בתוך החוק שקבע, ואף לא אחד מהם היה פטור ממנו! החוק הזה החל בו-ברגע שבו "וירא אלוהים כי טוב", והוא יתקיים, יימשך ויתפקד למען תוכנית הניהול של אלוהים עד עצם היום שבו יבוטל על ידי הבורא! סמכותו הייחודית של הבורא באה לידי ביטוי לא רק ביכולתו לברוא את כול הדברים ולצוות על כול הדברים להתהוות, אלא גם ביכולתו לשלוט ולהחזיק בריבונות על פני כול הדברים ולהעניק את החיים והחיוניות לכול הדברים, ויתרה מזאת, ביכולתו לגרום, פעם אחת ולנצח נצחים, לכול הדברים שהתכוון ליצור על פי תכניתו, להופיע ולהתקיים בעולם שנברא על ידו בצורה מושלמת, מבנה חיים מושלם ותפקיד מושלם. כך היא באה לידי ביטוי גם בדרך שבה מחשבות הבורא לא היו כפופות למגבלות כלשהן, לא היו מוגבלות על ידי הזמן, המרחב או הגיאוגרפיה. בדומה לסמכותו, זהותו הייחודית של הבורא תישאר ללא שינוי מנצח עד נצח. סמכותו תהיה תמיד ייצוג וסמל לזהותו הייחודית, וסמכותו תתקיים לנצח לצד זהותו!
ביום הששי, הבורא מדבר, וכול מיני היצורים החיים הקיימים במחשבתו, מופיעים בזה אחר זה
באופן בלתי נתפס, עבודתו של הבורא בבריאת כול הדברים נמשכה חמישה ימים, ומייד לאחר מכן קידם הבורא בברכה את היום הששי לבריאת כול הדברים על ידו. היום הזה היה עוד התחלה חדשה ועוד יום יוצא מן הכלל. מה היתה אפוא תכניתו של הבורא ערב היום החדש הזה? אילו ברואים חדשים ייצור ויברא? האזינו, זהו קולו של הבורא...
"ויאמר אלֹהים, תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו-ארץ, למינה; ויהי-כן. ויעש אלֹהים את-חית הארץ למינה, ואת-הבהמה למינה, ואת כל-רמש האדמה, למינהו; וירא אלֹהים, כי-טוב." (בראשית א' 24-25). אילו יצורים חיים נכללים כאן? בכתבי הקודש נאמר: בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה. כלומר, ביום הזה לא זו בלבד שהיו כול מיני יצורים חיים על פני האדמה, אלא הם אף סווגו על פי מינם, ובדומה לנאמר לעיל, "וירא אלהים כי טוב".
כמו בחמשת הימים הקודמים, באותה הנימה, גם ביום הששי ציווה הבורא על לידת היצורים החיים שבהם חפץ, וכי יופיעו על פני האדמה, כול אחד על פי מינו. כשהבורא מפעיל את סמכותו, דבר מדבריו אינו נאמר לשווא, וכך ביום הששי, הופיע כול אחד מהיצורים החיים שהוא התכוון לברוא, בשעה שנקבעה. בשעה שהבורא אמר, "תוצא הארץ נפש חיה למינה", הארץ נמלאה מייד חיים, ועל פני האדמה הופיעה לפתע נשימתם של כול מיני יצורים חיים... במרחבי העשב הירוקים, הופיעו בזו אחר זו פרות חסונות, כשהן מניעות את זנבותיהן מצד לצד, כבשים פועות התקבצו לעדרים וסוסים צוהלים החלו לדהור... בן-רגע, מרחבי העשב העצומים והשקטים התפקעו מרוב חיים... הופעתן של חיות משק שונות אלה היתה מראה יפהפה על פני ערבות העשב השלוות, והוא הביא עמו חיוניות ללא גבולות... הן יהיו בנות הלוויה של ערבות העשב ושליטות ערבות העשב, שכול אחת מהן תלויה באופן הדדי באחרת; כך הן גם יהיו לשומרות האדמות האלה, שיהיו בית הגידול הקבוע שלהן ושיספקו להן את כל צורכיהן, מקור של הזנה נצחית לשם קיומן...
באותו היום שבו נוצרו חיות משק שונות אלה על פי דברי הבורא, הופיע גם שפע של חרקים, בזה אחר זה. אף שהיו הקטנים שבכול היצורים החיים, כוח חייהם היה בכול זאת בריאתו הפלאית של הבורא, והם לא הגיעו מאוחר מדי... אחדים נופפו בכנפיהם הקטנות ואילו אחרים זחלו באיטיות; אחדים קפצו ודילגו, אחרים התנודדו; אחדים נעו קדימה במהירות, אחרים מיהרו לסגת; אחדים נעו הצידה, אחרים קפצו גבוה ונמוך... כולם היו עסוקים בניסיון למצוא להם בתים: אחדים נדחקו אל תוך העשב, אחדים החלו לחפור מחילות באדמה, אחדים התעופפו אל העצים החבויים ביערות... אף שהיו קטנים בגודלם, הם לא היו מוכנים לשאת את ייסורי הבטן הריקה, ולאחר שמצאו להם בתים משלהם, מיהרו לחפש מזון כדי לקיים את עצמם. אחדים טיפסו על העשב כדי לאכול את גבעוליו הרכים, אחדים חפנו אדמה מלוא פיהם והזינו בה את בטנם, כשהם אוכלים בחשק ובהנאה רבה (לטעמם, גם אדמה היתה מעדן טעים); אחדים היו חבויים ביערות, אך הם לא עצרו לנוח, כי המוהל שבתוך העלים הירוקים הכהים והמבריקים סיפק להם ארוחה עסיסית... לאחר ששבעו, עדיין לא חדלו החרקים מפעילותם. אף שהיו קטנים במידותיהם, היו להם אנרגיה אדירה ומרץ ללא גבול, וכך מכול הברואים, הם הפעילים ביותר והחרוצים ביותר. הם מעולם לא התעצלו ומעולם לא התפנקו במנוחה. לאחר ששבעו, הם עדיין טרחו על עמלם למען העתיד, העסיקו את עצמם ומיהרו הנה והנה למען המחר, למען הישרדותם... הם זמזמו בשקט שירים במנגינות ובמקצבים שונים כדי לעודד את עצמם להמשיך הלאה. הם אף הוסיפו שמחה לעשב, לעצים ולכול סנטימטר של אדמה, כשהם הופכים כול יום וכול שנה לייחודיים... בשפות שלהם ובדרכים שלהם, הם העבירו מידע לכול היצורים החיים על פני האדמה. ובעזרת מהלך החיים המיוחד להם, הם סימנו את כול הדברים, שעליהם הותירו עקבות... הם הכירו מקרוב את האדמה, הדשא והיערות, הביאו מרץ וחיוניות לאדמה, לדשא וליערות והביאו את עצותיו וברכותיו של הבורא לכול היצורים החיים...
מבטו של הבורא חלף על פני כול הדברים שברא, וברגע זה נעצר מבטו על היערות וההרים, כשמחשבותיו פונות אליהם. כשנאמרו דבריו, הופיעו ביערות העבותים ועל ההרים בריות מסוג שלא דמה לשום סוג שהיה לפניו: הן היו חיות הבר שנאמרו מפי אלוהים. שעתן הגיעה זה מכבר, הן ניערו את ראשיהן ונופפו בזנבותיהן, כול אחת בכוחה הייחודי. לאחדות מהן היתה פרווה צמרירית, אחדות היו משוריינות, אחדות חשפו ניבים, אחדות חשפו שיניים, אחדות היו בעלות צוואר ארוך, אחדות בעלות זנב קצר, אחדות בעלות עיניים פראיות, אחדות בעלות מבט חששני, אחדות התכופפו כדי לאכול עשב, אחדות עם דם סביב פיהן, אחדות מקפצות על שתי רגליים, אחדות פוסעות על ארבע פרסות, אחדות מביטות למרחק מעל צמרות עצים, אחדות אורבות ביערות, אחדות מחפשות להן מערות לנוח בהן, אחדות רצות ומשתובבות על המישורים, אחדות משחרות לטרף ביערות...; אחדות שאגו, אחדות ייללו, אחדות נבחו, אחדות קראו...; אחדות בקול סופרן, אחדות בקול בריטון, אחדות במלוא גרון, אחדות בקול בהיר ומלודי...; אחדות היו קודרות, אחדות יפות, אחדות מגעילות, אחדות חמודות, אחדות מפחידות, אחדות תמימות ומקסימות... כולן הופיעו בזו אחר זו. ראו כיצד הן התהלכו, מתנשפות, חופשיות ברוחן, אדישות זו לזו מתוך בטלה, לא טורחות להעיף מבט זו בזו... כל אחת מהן נושאת את החיים המסויימים שהוענקו לה על ידי הבורא, פראות ואכזריות משלה, הן הופיעו ביערות ועל ההרים. בזות לכול, תקיפות באופן כה מוחלט – מי עשה אותן לשליטות האמיתיות של ההרים והיערות? מן הרגע שבו נקבעה הופעתן על ידי הבורא, הן "תבעו לעצמן" את היערות ואת ההרים, כי הבורא כבר חתם את גבולותיהן וקבע את תחום קיומן. רק הן היו השליטות האמיתיות של ההרים והיערות, ולכן היו כה פראיות, וכה מלאות בוז. הן נקראו "חיות בר" אך ורק מפני שמכול הברואים, הן היו הפראיות, האכזריות והבלתי ניתנות לביות באמת. לא ניתן היה לבייתן, ולפיכך לא ניתן היה לגדלן, והן לא יכולות היו לחיות בהרמוניה עם האנושות או לעבוד למען האנושות. מכיוון שלא ניתן היה לגדלן והן לא יכולות היו לעבוד למען האנושות, היה עליהן לחיות בריחוק מן האנושות והאדם לא יכול היה להתקרב אליהן. ומכיוון שחיו בריחוק מהאנושות והאדם לא יכול היה להתקרב אליהן, היתה להן היכולת לממש את האחריות שהוענקה להן על ידי הבורא: לשמור על ההרים והיערות. פראותן הגנה על ההרים ושמרה על היערות, והיתה ההגנה וההבטחה הטובה ביותר של קיומן והתפשטותן. יחד עם זאת, פראותן שמרה והבטיחה את האיזון בין כול הדברים. הגעתן הביאה עמה תמיכה ועיגון להרים וליערות; הגעתן החדירה מרץ וחיוניות ללא גבול להרים וליערות השקטים והריקים. משלב זה והלאה, נעשו ההרים והיערות לבית גידולן הקבוע, והן עתידות היו שלא לאבד את ביתן לעולם, כי ההרים והיערות הופיעו והתקיימו למענן, וחיות הבר עתידות היו למלא את תפקידן ולעשות כל שביכולתן, כדי לשמור עליהם. כך עתידות היו חיות הבר להישמע בקפידה גם לתוכחות הבורא להיאחז בשטחן, להמשיך לשמור בעזרת טבען החייתי על האיזון בין כול הדברים, שנקבע על ידי הבורא, ולהפגין את סמכותו ועוצמתו של הבורא!
תחת סמכותו של הבורא, כול הדברים מושלמים הם
כול הדברים שברא אלוהים, ובהם הדברים שיכולים לזוז והדברים שאינם יכולים לזוז, דוגמת עופות ודגים, עצים ופרחים, וכולל חיות המשק, החרקים וחיות הבר שנוצרו ביום הששי – כולם היו טובים לאלוהים, ויתרה מכך, בעיני אלוהים, הגיעו הדברים האלה לשיא השלמות בהתאם לתוכניתו ולאמות המידה שהוא שאף להשיג. צעד אחד צעד, ביצע אלוהים את הפעולה שהתכוון לבצע בהתאם לתוכניתו. בזה אחר זה, הופיעו הדברים שהתכוון לברוא, והופעתו של כול אחד מהם היתה השתקפות של סמכות הבורא והתגבשות של סמכותו, ובזכות התגבשות זו, לא היתה לכול הברואים ברירה אלא להיות אסירי תודה לחסדו של הבורא ולהזנה שבאה מהבורא. בשעה שמעשיו הפלאיים של אלוהים באו לידי ביטוי, העולם הזה עלה על גדותיו, חלק אחר חלק, מכול הדברים שנבראו בידי אלוהים, והשתנה מתוהו ובוהו וחושך לבהירות ואור, מדממת מוות לחיוניות ומרץ ללא גבול. בין כול הדברים שנבראו, מן הגדול עד לקטן, מן הקטן עד למיקרוסקופי, לא היה ולו אחד שלא נברא בסמכותו ובעוצמתו של הבורא, והיה צורך וערך ייחודי ופנימי לקיומו של כול אחד מהברואים. יהיו אשר יהיו ההבדלים בצורתם ובמבנה שלהם, לא היה עליהם אלא להיווצר על ידי הבורא כדי להתקיים תחת סמכותו. לעתים בני אדם רואים חרק מכוער מאוד ואומרים, "החרק הזה נוראי כל כך, לא ייתכן שיצור כה מכוער נוצר על ידי אלוהים – לא ייתכן שהוא היה בורא דבר מכוער כל כך". איזו דעה מטופשת! מה שעליהם לומר הוא, "על אף שהחרק הזה כה מכוער, הוא נוצר על ידי אלוהים, ולפיכך מוכרחה להיות לו מטרה ייחודית משלו". במחשבותיו התכוון אלוהים להעניק ליצורים החיים השונים שברא מראה מכול סוג ומין וכול מיני תפקידים ושימושים, וכך אף לא אחד מן הדברים שיצר אלוהים נוצק באותה התבנית. מן החיצוניות שלהם ועד להרכבם הפנימי, מהרגלי החיים שלהם ועד למקום שהם תופסים – כול אחד מהם שונה. לפרות יש מראה של פרות, לחמורים – מראה של חמורים, לאיילים – מראה של איילים ולפילים – מראה של פילים. התוכלו לומר מי מהם הוא היפה ביותר ומי המכוער ביותר? התוכלו לומר מי מהם המועיל ביותר וקיומו של מי הוא הנחוץ פחות? יש שאוהבים את המראה של הפילים, אך איש אינו נעזר בפילים כדי לזרוע שדות. יש שאוהבים את מראה האריות והנמרים, כי המראה שלהם הוא המרשים ביותר מבין כול הדברים, אך האם ניתן להחזיקם כחיות מחמד? בקצרה, כשמדובר בכול הדברים, על האדם להיכנע לסמכות הבורא, כלומר להיכנע לסדר שקבע הבורא לכול הדברים. זוהי הגישה הנבונה ביותר. רק גישה של חיפוש הכוונות המקוריות של הבורא וציות להן, היא קבלה אמיתית של סמכות הבורא וביטחון אמיתי בה. הדבר טוב לאלוהים, אם כך איזו סיבה יש לאדם למצוא פגמים?
כך כול הדברים שנבראו בסמכות הבורא ינגנו סימפוניה חדשה לריבונותו של הבורא, יפתחו באקדמה מבריקה לעבודתו ביום החדש, וברגע הזה גם הבורא יפתח דף חדש בעבודת הניהול שלו! על פי חוק הנבטים באביב, ההבשלה בקיץ, הקציר בסתיו והאחסון בחורף, שנקבע על ידי הבורא, כול הדברים יהיו הד לתוכנית הניהול של הבורא ויקדמו בברכה את יומם החדש, התחלתם החדשה ומהלך החיים החדש שלהם, ובמהרה יתרבו ברצף אינסופי כדי לקדם בברכה כול יום תחת ריבונות סמכותו של הבורא...
אין ישות, שנבראה או שלא נבראה, אשר יכולה להחליף את זהותו של הבורא
מאז החל בבריאת כול הדברים, החלה סמכותו של אלוהים לבוא לידי ביטוי ולהתגלות, כי אלוהים ברא את כול הדברים בעזרת מילים. תהיה אשר תהיה הדרך שבה ברא אותם, תהיה אשר תהיה הסיבה לכך שברא אותם, כול הדברים התהוו ועמדו על כנם והתקיימו בזכות דברי אלוהים, וזוהי סמכותו הייחודית של הבורא. בזמן שקדם להופעתה של האנושות בעולם, השתמש הבורא בעוצמתו ובסמכותו כדי לברוא את כול הדברים למען האנושות, ועשה שימוש בשיטותיו הייחודיות כדי להכין לאנושות סביבת מחיה מתאימה. כול אשר עשה היה בהכנה לאנושות, שעתידה היתה לקבל במהרה את נשימת אפו. כלומר בזמן שקדם לבריאת האנושות, סמכות אלוהים הופגנה בכול הברואים השונים מן האנושות, בדברים אדירים כמו השמיים, האור, הימים והיבשה, ובדברים קטנים כבעלי חיים וציפורים, וכן בכול מיני חרקים ומיקרואורגניזמים ובהם חיידקים שונים שלא ניתן לראותם בעין בלתי מזויינת. כול אחד מהם קיבל חיים באמצעות דברי הבורא, כול אחד מהם שגשג בזכות דברי הבורא וכול אחד מהם חי תחת ריבונותו של הבורא, בזכות דברי הבורא. על אף שהם לא קיבלו את נשימת אפו של הבורא, הם בכל זאת הפגינו את החיים והחיוניות שהבורא העניק להם, דרך צורותיהם השונות והמבנים השונים שלהם. על אף שהם לא קיבלו את היכולת לדבר, שניתנה על ידי הבורא לאנושות, כול אחד מהם קיבל דרך להביע את חייו, שהוענקה לו על ידי הבורא ושהיתה שונה משפתו של האדם. סמכות הבורא לא רק מעניקה חיוניות של חיים לעצמים חומריים נייחים לכאורה, כדי שלא ייעלמו לעולם, אלא יתרה מכך, מעניקה לכול יצור חי את האינסטינקט לפרות ולרבות, כדי שלא ייעלם לעולם וכדי שיעביר מדור לדור את חוקי ההישרדות ועקרונותיה, שהוענקו לו על ידי הבורא. האופן שבו מפעיל הבורא את סמכותו אינו מציית בנוקשות לנקודת מבט של "מאקרו" או "מיקרו" ואינו מוגבל לצורה כלשהי. הוא מסוגל לצוות על פעולות היקום ולהחזיק בריבונות על פני החיים והמוות של כול הדברים, ויתרה מכך, מסוגל לתמרן את כול הדברים כך שישרתו אותו. הוא יכול לנהל את כול פעולות ההרים, הנהרות והאגמים, ולשלוט בכל הדברים שבתוכם, ויותר מכך, מסוגל לספק את צורכיהם של כול הדברים. זהו הביטוי לסמכותו הייחודית של הבורא בין כול הדברים מלבד האנושות. ביטוי זה אינו למשך תקופת חיים בלבד, הוא לא יחדל ולא ינוח לעולם ואינו ניתן לשינוי או לפגיעה מידי אדם או דבר כלשהו, ושום אדם או דבר אינו יכול להוסיף לו או לגרוע ממנו – כי איש אינו יכול להחליף את זהות הבורא, ולפיכך אין ישות שנבראה, אשר יכולה להחליף את סמכות הבורא, ואין ישות שלא נבראה, אשר יכולה להשיג זאת. ניקח לדוגמה את שליחיו ומלאכיו של אלוהים. אין להם העוצמה של אלוהים, לא כל שכן סמכות הבורא, והסיבה לכך שאין להם העוצמה והסמכות של אלוהים היא שאין להם המהות של הבורא. הישויות שלא נבראו, דוגמת שליחיו ומלאכיו של אלוהים, יכולות אמנם לעשות דברים מסויימים מטעם אלוהים, אך הן אינן יכולות לייצג את אלוהים. אף שיש להן עוצמה מסויימת שאין לאדם, אין להן הסמכות של אלוהים, אין להן הסמכות של אלוהים לברוא את כול הדברים, לצוות על כול הדברים ולהחזיק בריבונות על כול הדברים. וכך, אין ישות שלא נבראה, אשר יכולה להחליף את הייחודיות של אלוהים, ובדומה לכך, אין ישות שלא נבראה, אשר יכולה להחליף את סמכותו ועוצמתו של אלוהים. האם קראתם בכתבי הקודש על שליח כלשהו של אלוהים, שברא את כול הדברים? ומדוע לא שלח אלוהים איש משליחיו או מלאכיו לברוא את כול הדברים? מפני שלא היתה להם הסמכות של אלוהים, ולפיכך לא היתה להם היכולת להפעיל את סמכותו של אלוהים. בדומה לכול הברואים, הם כפופים לריבונותו וסמכותו של הבורא, וכך באותו האופן, הבורא הוא גם האל שלהם, גם הריבון שלהם. בקרב כול אחד ואחד מהם – בין אם הוא אציל או פשוט עם, בעל עוצמה רבה או משנית – אין ולו אחד שיכול להתעלות על סמכותו של הבורא, וכך אין בקרבם ולו אחד שיכול להחליף את זהותו של הבורא. הם לעולם לא ייקראו אלוהים, ולעולם לא יוכלו להיות לבורא. אלה הן אמיתות ועובדות שאינן ניתנות לשינוי!
האם דרך השיתוף לעיל, נוכל לטעון את הדבר הבא: רק הבורא והשליט של כול הדברים, בעל הסמכות הייחודית והעוצמה הייחודית, יכול להיקרא אלוהים עצמו, הייחודי? בשלב זה, ייתכן שאתם חשים כי שאלה כזו הינה עמוקה מדי. לעת עתה, אינכם מסוגלים להבינה ואינכם יכולים לתפוס את המהות שבתוכה, וכך לעת עתה, אתם חשים שקשה להשיב עליה. מכיוון שכך, אמשיך בשיתוף שלי. כעת אאפשר לכם לחזות במעשים הממשיים של היבטים רבים בסמכות ובעוצמה שיש לאלוהים לבדו, וכך אאפשר לכם להבין, להעריך ולהכיר באמת את ייחודיותו של אלוהים, ומהי משמעות סמכותו הייחודית של אלוהים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה