מהו הדבר שרימה את רוחי?
סו ליי העיר ז'אוז'ואנג, מחוז שאנדונג
יום אחד קיבלתי הודעה מהמנהיג הבכיר שלי, שביקש שאנכח בפגישת עמיתים. לרוב זהו אירוע משמח, אולם ברגע שחשבתי על אי-הסדר המוחלט ששרר בעבודתי לאחרונה, לא יכולתי שלא לדאוג. אם הממונה עליי ידע שלא השלמתי אף מטלה, הוא בוודאי יצטרך לטפל בי, ואולי אף יחליף אותי. מה אעשה אז? למחרת הלכתי לפגישה בלב כבד. כשהגעתי לשם, ראיתי שהממונה עליי טרם הגיע, אולם כמה מעמיתיי כבר היו שם. חשבתי: "אני לא יודעת באיזה מצב העבודה שלהם. בפגישה האחרונה שמעתי אותם אומרים שהם די סיימו את העבודה שלהם, ועד הפעם הזו הם בוודאי סיימו את כולה. אם הם סיימו את כל העבודה שלהם ורק אני כזו גרועה, אני גמורה". כשהיינו יחד ודיברנו על מצב העבודה שלנו, הופתעתי כאשר רבים מעמיתיי אמרו שהם לא סיימו חלקים מעבודתם. כששמעתי זאת, לבי שהיה כה כבד לפני כן חש הקלה רבה. חשבתי: "מתברר שאיש לא סיים את עבודתו, לא רק אני. אין צורך לדאוג, אם כך. אי אפשר להחליף את כולנו." רוב תחושת אי-הנוחות שלי נעלמה בן-רגע.